פסק-דין בתיק ת"א 61539/04

התובע הוא בעלים של עסק לשיווק מפוחים ומוצרים נלווים למתקני משחק מתנפחים.

הנתבע 3 (להלן : "הנתבע") הוא הבעלים והמנהל של נתבעות 1,2, אשר כנגדן ניתן כבר פסק דין בהעדר הגנה.

עניינה של התביעה בשיקים, שנמסרו לתובע על ידי הנתבע, בתמורה למפוחים ומוצרים נלווים, שנרכשו באמצעותו על ידי הנתבעות 1,2.

בתחילה נפרעו השיקים כסדרם, אך בהמשך החל הנתבע לבקש את השהית פרעונם. בסופו של דבר, לא נפרעו שיקים בסך כולל של 123,899 ש"ח.

הנתבע עזב את הארץ, כפי שמציין בא-כוחו בסיכומיו ולא התייצב לדיונים בבית המשפט. למרות זאת, לא ביקש התובע לקבל מיד סעד נגדו, והסכים כי התביעה תתנהל באופן שישמעו עדי הגנה אחרים, ולא הנתבע עצמו.

הרמת מסך

התובע טוען, כי יש לחייב את הנתבע בסכום התביעה מכל אחד מהנימוקים הבאים:

א.      ערבות אישית

התובע העיד, כי הנתבע התחייב בפניו שהוא ערב לפירעון חובותיה של החברה לתובע. בא-כוחו טוען בסיכומים, כי עדותו לא נסתרה.

ב"כ הנתבע טוען, כ במהלך חקירתו הנגדית של התובע הוברר, כי הנתבע אינו חתום כלל על מסמך בו הוא מתחייב לערוב אישית חובות הנתבעות 1,2 (ע' 23). אכן, התובע עצמו אישר, כי הכין טופס ערבות לחתימת הנתבע, אך הטופס לא נחתם בסופו של דבר (ע' 24).

בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את הנתבע מכוח ערבות אישית, כביכול.

ב.      הרמת מסך

לדברי התובע, אין ספק כי האיש שעמד מאחורי הנתבעות 1,2 היה הנתבע אשר שימש כמנהלן ובעל המניות היחיד של נתבעת 1. לגבי נתבעת 2 נטען, כי בעלי המניות הם ארבעה אנשים, שלא הוזכרו על ידי הנתבע או עדי ההגנה בכל צורה, ונראה כי הם אנשי קש.

ב"כ התובע טוען, כי באמצעות החברות ביצע הנתבע מעשי תרמית כלפי התובע, רכש מוצרים ושילם בשיקים של החברות, כאשר הוא יודע שהחברות מצויות בקשיים ולא יפרעו את השיקים. התברר, כי את הציוד שרכש, מכר הנתבע, לקח את התמורה והסתלק מהארץ, תוך שהוא מותיר את התובע לתבוע חברות שרוקנו מכל רכושן.

מכלול נסיבות זה מצדיק, לדברי ב"כ התובע, את הרמת המסך, כאמור בסעיף 6 לחוק החברות.

ב"כ הנתבע נסמך על עדותה של ע/ה רונית גאלי, שעבדה כפקידה בעסקו של הנתבע. גב' גאלי העידה, כי במסגרת עבודתה היא לא נתקלה בשום שלב במעשי מרמה ו/או "עוקץ" שבהם היה מעורב הנתבע.

עדותה המרשימה כביכול של גב' גאלי, על תום לבו ויושרו העסקי של הנתבע אינם יכולים להועיל כאן. הנתבע עזב את הארץ, בנסיבות המעידות על פניהן, כי הסתבך בחובות כספיים וביקש להימלט מנושיו. שיקים שהפקיד בידי התובע, תמורת סחורה שנרכשה בשם החברות, לא נפרעו.

תימוכין לתיאור מצב זה ניתן למצוא בעדותה של רעיית הנתבע, גב' גלינה עמנואל, שהעידה כי החליטה להתגרש מהנתבע "גם על רקע כלכלי, הכל נפל על המשכורת שלי, כל ההוצאות" (ע' 32).

התובע העיד, כי התבקש שוב ושוב על ידי הנפרע לדחות את הצגתם של השיקים לפרעון. משהפקידם סוף סוף בבנק, חוללו השיקים על ידי הבנק הנמשך.

סעיף 6 לחוק החברות מורה, כי מסך ההתאגדות יורם, כאשר מיוחסת לאדם כוונת תרמית וניצול מסך ההתאגדות למטרות בלתי חוקיות (א' חביב סגל, דיני חברות, כרך א' 263; ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 362; ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847, 857).

תיקון מס' 3 לחוק החברות סילק חלק מאי- הבהירות של הנוסח הקודם בחוק, וצמצם את אפשרויות הרמת המסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות לחובות החברה. תיקון מס' 3 מאפשר לבצע הרמת מסך, כאשר השימוש בחברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה. לפי מבחן זה, אין צורך בתרמית ממש ומספיקה התנהגות חריגה, אפילו פחותה מתרמית. מקרה נוסף שבו ניתן להרים את המסך, הוא כאשר נעשה שימוש בחברה באופן הפוגע בתכלית החברה (כגון, עירוב נכסים בין חברות), או נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (ראה דבריו של כב' השופט ארנסט בת.א. (ת"א) 180161/02 פרידמן נ' תימרת מכונות אוטומטיות בע"מ, טרם פורסם).

עדותו של התובע, שלא נסתרה, מלמדת כי אכן התקיימו הנסיבות המצדיקות הרמת המסך וחיובו של הנתבע בחובותיה של הנתבעת 1, בהיותו בעל מניות בה. לא ניתן לחייבו בחובותיה של נתבעת 2, שם לא שימש כבעל מניות כלל.

ג.       אחריות אישית